החלטה בתיק דנ"מ 11230/04

           מר ישראל טויטו (ישראל), העותר 1, שם לעצמו למטרה להוביל מאבק חברתי למען השכבות החלשות ומחוסרי האמצעים, ולשם כך הקים את עמותת "מכל הלב", העותרת 2. במסגרת מאבק זה הקימו ישראל ואחרים עימו מאהל מחאה המכונה "כיכר הלחם", ואל כיכר זו נתקבצו אנשים קשי-יום שהצטרפו למאבק. במקורו הוקם המאהל ב"כיכר המדינה" בתל-אביב - כיכר שישראל ואחרים הסבו את שמה ל"כיכר הלחם" - ומשפונו מאותה כיכר, שבו ישראל וחבריו והקימו את המאהל מחדש, זו-הפעם בקריית הממשלה בירושלים. וכך, מזה למעלה משנה - מאז חודש נובמבר 2003 - שוכן לו על מידרכה הסמוכה למשרד ראש הממשלה, למשרד האוצר, לכנסת ולבית-המשפט העליון, מאהל בו דרים כמה עשרות אנשים ובהם ילדים קטנים. ברבות הימים צמח המאהל וגדל, הוקמו בו מיתקני שירותים ומטבחון והמאהל התפשט לו מן המדרכה אל הכביש הסמוך.

2.            בתחילה לא פעלה המשיבה - עיריית ירושלים - לפינויו של מאהל המחאה, ואולם משחלף הזמן, והזמני הפך קבוע, החליטה העירייה לעשות מעשה. וכך,  בחודש מארס 2004 הוצא צו לפינוי המאהל על יושביו. העותרים התנגדו לפינוי בהליך שפתחו בו בבית-המשפט לעניינים מינהליים, ומשנדחתה עתירתם ערערו על הדחייה לבית-המשפט העליון. הדיון בבית-המשפט העליון נסב בעיקרו את המתח שבין זכות העותרים למחות ולהפגין לבין סמכותה וחובתה של העירייה לפעול לקיומו של אינטרס הציבור. משהכריע בית-המשפט לטובת העירייה, ייסד הכרעתו, בעיקרה, על נסיבות העניין, בקשיים - קשיי תחבורה, קשיי בטיחות וקשיי תברואה - שיצר המאהל, וזאת לאחר שהעותרים לא פנו כלל לעירייה לקבלת אישורים מתאימים לשהותם במקום. וכך קוראים אנו בדברי השופטת פרוקצ'יה (בפיסקה 9):

תפיסת חזקה מתמשכת, בלא הגבלת זמן, באיזור נרחב המיועד לשימוש הציבור, תוך הצבת אוהלים וכן מתקנים שונים לסיפוק צרכי מגורים שוטפים של חברי הקבוצה הינה הפרה ישירה וברורה של הוראות חוק העזר העירוני. אחיזתם של חברי הקבוצה במקום פוגעת בראש וראשונה בזכות מעבר טבעי הנתונה להולכי רגל ונוסעים ברכב; היא עלולה להוות מפגע תברואתי. ואמנם, בתגובת העיריה לבקשה לצו ביניים שהוגשה בבית המשפט לעניינים מינהליים נאמר כי המתקנים נשוא הצו "גורמים למפגע תברואי חמור, מים ושפכים נשפכים לחוץ ללא ניקוז...". יתר על כן, המאהל על שלוחותיו פוגע באופן מהותי בחזות פני המקום הציבורי וגורם מפגע ומטרד.

אכן, הקמת מאהל מחאה עשויה להיגזר מזכותם של העותרים למחות ולהפגין, ואולם זכות ההפגנה אינה זכות מוחלטת ויש לאזנה כנגד אינטרסים אחרים של הציבור. וכאמור בפסק-הדין (בפיסקה 12):

זכות הביטוי והמחאה היא, אכן, זכות בעלת מעמד-על במשפט, אך אין היא מקנה לאזרח חופש בלתי מוגבל לעשות ברשות הציבור כבתוך שלו ולפגוע אגב כך פגיעה ממשית ממושכת באינטרסים ציבוריים חשובים. זכות המחאה אין פירושה התרת הרסן ויצירת אנרכיה שבה כל איש הישר בעיניו יעשה. קשה להלום כי בשם חופש הביטוי והמחאה - ותהא תכלית המחאה חשובה ככל שתהא - תבקש קבוצת אזרחים לתפוס חזקה ממושכת וללא הגבלת זמן ברחוב ציבורי של עיר, ותתמקם שם על מאהליה ומתקניה אגב שיבוש רצוף של התנועה במקום, יצירת מפגעי תברואה, ופגיעה חזותית מתמשכת במראה פני המקום. הפגיעה באינטרס הציבורי מפעולה כזו אפשר אף גוברת נוכח העובדה כי מיקום המאהל הוא באיזור קרית הממשלה החשוף לתנועת ציבור מוגברת עקב מרכזיותו והיותו מוקד פעילות ממלכתית. גם אחת החשובות שבזכויות אדם - זכות המחאה וההפגנה - אינה מתירה פגיעה מתמשכת כגון זו באינטרס הציבורי, ואין להסכין עמה. על העיריה לבצע את חובתה בשמירת עניינו של הציבור במקומות הציבוריים הנימנים על הרשות המקומית וחובה זו חלה לא פחות באיזור משכנם של מוסדות הממשל בישראל - המצויים במרכז העין הציבורית בארץ ובחוץ לארץ, ומרכזים סביבם פעילות ציבורית ענפה.

ולגופו של עניין (בפיסקה 14):

המערערים לא פנו כלל למוסדות העיריה בבקשה לקבל היתר לאוהל מחאה. לא זו בלבד, אלא הם הציבו את המאהל במקום עוד בחודש נובמבר 2003, ומחזיקים במקום כך עד היום. הם לא מלאו אחר צו הפינוי  שהוצא נגדם עוד בחודש מרץ 2004. חברי הקבוצה בהתנהגותם עושים דין לעצמם, ומניחים כי זעקתם לפתרון מצוקתם יכולה להיעשות בכל אמצעי ובלא הגבלהכלשהי. חריגתם מן החוק, מן הסדר המקובל ומן הכללים הנוהגים לצורך קיום הפגנת מחאה היא קיצונית ואינה ניתנת להכשר. היקף הפגיעה במדרכה וברחוב, חסימת תנועת עוברים ושבים ברכב וברגל, קיומו של מפגע תברואתי וחזותי, מיקום הפגיעה באיזור קריית הממשלה, המהווה מוקד לתנועת הציבור, וזמן ההתמשכות הפגיעה - כיום, סמוך לשנה תמימה, כל אלה  מצביעים על כך שאמצעי המחאה שחברי הקבוצה נוקטים בו חורג באופן קיצוני מן המידתיות הראויה ואין להשלים עמו. העיריה הפגינה אורך רוח בכך שהמתינה למעלה מחמישה חודשים מאז תפסו חברי הקבוצה חזקה במקום, עד אשר פעלה לראשונה להוצאת צו הפינוי. אין להסביר את איפוקה זה כהשלמה או כהסכמה מכללא להמשך המצב הקיים, וראוי ליישם בדחיפות את הוראות צו הפינוי אשר מועד ביצועו חלף עבר כבר לפני כ-8 חודשים.

3.            לאור כל אלה נמצא לה לשופטת פרוקצ'יה כי דין הערעור להידחות, אלא שבה-בעת הוסיפה השופטת וקבעה כי פתוחה הדרך לפני אנשי כיכר הלחם - ואחרים כמותם - לפנות לרשויות המוסמכות לסיוע ולמציאת קורת גג, וכי שומה עליה על המדינה לפעול בהתאם לעקרונות-יסוד של משפטנו ולדאוג כי רמת חייהם של אזרחיה לא תרד מתחת לסף הנדרש לחיים בכבוד, ובלשונה (בפיסקה 16):

אין בכל אלה כדי לייתר את האפשרות שחברי הקבוצה יפנו בעצמם או באמצעות נציגיהם לשירותי הסעד והרווחה של המדינה ולשירותי הקהילה ברשויות המקומיות במקומות מגוריהם ויביאו בפניהם את ענייניהם ובעיותיהם, כל אחד בהקשר לנסיבותיו הוא. יש לקוות כי אם יפעלו בנתיבים המוסדרים לכך, עניינם יבחן, ואם יימצא ראוי, תימצא הדרך להושיט עזרה, הכל במסגרת החוק ואמות המידה המקובלות.

אכן במשפט בישראל הולכת ומשתרשת התפיסה כי כבודו של אדם כזכות חוקתית אוצר בתוכו גם זכות למינימום של קיום אנושי ובכלל זה קורת גג, מזון בסיסי, וטיפול רפואי אלמנטרי, וכי על המדינה חובה לדאוג לכך שרמת חייו של אדם לא תרד מתחת לסף הנדרש לחיים בכבוד ... יש להניח כי תפיסה זו תכוון את גישתן של הרשויות אם ובמידה שמי מן המערערים יפנה לקבלת עזרה.

4.            השופטת נאור הסכימה לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה, ואילו השופט רובינשטיין הסכים אף הוא בהוסיפו דברים אחדים באשר "לאיזון בין המחאה החברתית לבין כיבוד החוק ברשות הרבים במקורות המשפט העברי וסביביו". השופט רובינשטיין סקר אפוא הלכות המעידות על חובת הציבור לדאוג לנזקקים מזה ועל איסור השימוש ברשות הרבים מזה, ומסקנתו מכל אלו היתה (בפיסקה ד' לחוות-דעתו):

כי הנושאים החברתיים הם מחובותיו של הציבור, אך אין משמעם שיכולים המוחים והטוענים לפעול מחוץ לגדרי הדין. כשם שבעניין הפגנות נקבעו כללים המבקשים איזון אשר מתבטא הן במקום עריכתן של ההפגנות והן בדרך עריכתן, כך אי אפשר שכל גורם יקבע לעצמו כללי התנהגות ברשות הרבים כדי לבטא מחאתו, בוודאי לאורך ימים. אילו ננקטה מדיניות סלחנית עוד יותר מזו שכבר ננקטה, והרשות אכן נהגה אורך רוח רב, היתה אנרכיה גמורה, שהרי אילו ניתן לכל גורם ציבורי או מעין ציבורי לנטות אוהל ללא הגבלהברשות הרבים במקום כחפצו, לא היה לדברים סוף. הרגישות הראויה מוצאת ביטויה ביחס אנושי, סבלני וסובלני לביטויי המחאה, אך באה שעה להעמיד חוק על מכונו.

5.            זה היה אפוא דברו של בית-המשפט, ועל דברים אלה מבקשים העותרים לקיים דיון נוסף. העתירה חוזרת בעיקרה על טענות שנשמעו בהליכים קודמים ובערכאות קודמות, ומועלות בה טענות מטענות שונות - טענות דיון וטענות משפט - ומשולבות בה אלו-באלו טענות הקשורות בעתירה גופה וטענות חברתיות שעניינן ביסוס הזכויות החברתיות כזכויות יסוד חוקתיות במדינת ישראל כחלק מן הזכות לחיים בכבוד. וכדברי הסיכום של העותרים בעתירתם:

אשר על כן מבוקש לקבל בקשה זו ולקיים דיון נוסף בהרכב מורחב להחלטת כבוד בית-המשפט הנכבד מיום 6.12.04 לאור העובדה כי ביסוד בקשה זו והכרעת בית -המשפט העליון עומדות מעמדן של הזכויות החברתיות במשפט החוקתי הישראלי וביצורה של זכות הביטוי והמחאה במאבק על זכויות אלו. כל זאת אף לאור העובדה כי ערכאה קמא ערכה, בכל הכבוד, איזון לא נכון, ומבוקש לבטל את פסק דינה של ערכאה קמא וליתן סעדים כמבוקש בעתירות המנהליות ולאפשר למערערים את מימוש זכות היסוד לחופש מחאה, חופש ביטוי, כשהם מבטאים את זעקת החברה הישראלית במצוקתה ואינם מהווים מכשול ו/או הפרעה לאיש ואין כל בסיס משפטי או עובדתי לפינויים. [ההדגשות במקור - מ' ח']  

כן מוסיפים העותרים ומבקשים "למצוא 'פיתרון דיור' לכל מאות מחוסרי הדיור ולכל השוהים ב'כיכר הלחם' בהתאם לזכותם לרמת חיים ודיור נאותה, לדיור, למזון, לביגוד - לכבוד".

6.        עד שאדרש לבחינת זכותם של העותרים לדיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ביקשתי לציין ולהדגיש - להדגיש ביתר - כי פסק-דינו של בית-המשפט העליון אינו עוסק כלל בעניינם האישי של ישראל ושל "אנשי כיכר הלחם" (שאינם עותרים כלל אישית ולא ידענו מי הם). יתר-על-כן: משביקש לנסות ולהיות לעזר אישית לחברי הקבוצה השוהים במקום, לא זכה בית-המשפט להיענות מצד העותרים. ובדבריה של השופטת פרוקצ'יה (בפיסקה 6):

נפתח ונאמר, כי בחומר שהוצג בפנינו לקראת הדיון לא הונחה תשתית עובדתית כלשהי לטענות המערערים בדבר היקף האנשים הנכללים בקבוצה השוהים במקום, שמותיהם, ומהיכן באו. בקשנו במהלך הדיון לקבל נתונים בענין זה, אולם הם לא היו זמינים בידי בא כוח המערערים, ורק לאחר הדיון, בבקשה להוספת נתונים מיום 18.10.04, הובאה רשימה חלקית של אנשי הקבוצה השוהים בירושלים (נספח א/1). יתר על כן, לא הוצגו בפנינו נתונים כלשהם לגבי הבעיות הקונקרטיות המצריכות פתרון לגבי כל אחד מחברי הקבוצה השוהים במקום, וגם בענין זה לא יכול היה בא כוח המערערים לפרט באוזנינו נתונים כלשהם מלבד אמירות כלליות וגורפות על תנאי מצוקה כלליים של חברי הקבוצה. עוד התברר מתשובות לשאלותינו, כי אנשי הקבוצה לא פנו, בין במישרין ובין באמצעות נציגיהם, לרשויות הרווחה והסעד בנסיון להציג את בעיותיהם ולקבל סיוע בפתרונן על פי הענין. למרבית הצער, נסיוננו לנווט את מסלול הדיון לכיוון מעשי אשר יפתח נתיב הידברות בין אנשי הקבוצה לבין רשויות הרווחה לצורך בחינת אפשרויות סיוע לא צלח.

בהמשך לכך, העלינו בפני המערערים הצעה להזמין את היועץ המשפטי לממשלה כדי  שיתייצב לדיון במטרה לסייע בבחינה פרטנית של הצרכים האמיתיים של כל אחד מחברי הקבוצה, לקשר בינם לבין הרשויות המוסמכות הנוגעות בדבר, ולבחון אפשרויות סיוע במסגרת החוק. זאת הצענו תוך הדגשה כי אין בהצטרפות היועץ המשפטי כדי לגרוע מחובת חברי הקבוצה לפנות את המקום על פי הצו, בהנחה כי שהייתם במקום נוגדת את החוק. המערערים סרבו להצעה זו ובקשו לנהל את הדיון על בסיס טיעוניהם המשפטיים המקוריים. לכך נעתרנו. בקשה מאוחרת שהוגשה לאחר הדיון לצרף את המדינה כצד פורמלי להליך לא ראינו לקבל.

פירוש: מדברים אנו, להלכה ולמעשה, בעמותה המבקשת להעלות לפני בית-המשפט שאלת משפט על-אודות תחומי התפרשותו ומיגבלותיו של חופש המחאה וההפגנה. ומשידענו כי ענייננו הוא אך בשאלת משפט - כך תחילה, כך המשך וכך סוף - ממילא נמוד לה כהילכות שאלות-של-משפט.